כבר הרבה זמן אני מתארת לעצמי איך אני כותבת את הפוסט הזה, איך אני מצליחה להעביר לכם דרך סרטון כמה תמונות, ואולי הרבה מילים את ההרגשה הכואבת הזאת שאני עוברת כשיום השואה מתקרב, מאז ומעולם התחברתי ליום הזיכרון לחחלי מערכות ישראל הרבה יותר, זה נגע לי במקומות היותר קרובים יחסית לזמן, עד שהגעתי לפולין! ומשם הכל התחיל להתקרב... והמשיך והמשיך,והיום... ממש מידי פעם, אני עוד מסוגלת לעצום עיניים ולדמיין אותי עומדת ברחובות קרקוב, וורשה או אפילו במחנה ההשמדה מידנק.

אם נכנסת כבר לפוסט, ואם יש לכם איזה כמה דקות להקדיש לי, אני מבקשת מכם שתראו את הסרטון הזה, זה הסרטון משלחת שלנו, יצאתי לפולין ב1 לאוגוסט 11 מתאם בית הספר, עוד מעט תעבור שנה, והסרטון הזה עדיין מהדהד לכולנו,


סבא אברהם, הוא אבא של אימי, ניצול שואה.
גם סבתא, אבל את סבתא מעולם לא זכיתי להכיר... כל מה שאני יודעת עליה מסיפורים מאימי...
אני מתארת לעצמי שהיא הייתה אישה טובה, אני מתארת לעצמי שהיא הייתה דומה לאמא שלי.



כשסבא שלי שמע שאני מתכוונת לטוס לפולין בקייץ שעבר, הוא ממש שמח, הוא ידע שמישהו צריך לספר על זה יום אחד, ואני קיבלתי עליי את התפקיד בשמחה, אני לא אשקר ויגיד שעד הרגע שבו הגעתי לשדה התעופה לא באמת האמנתי שזה אמיתי... ידעתי כל הזמן, אבל לא האמנתי.

כל הטיסה היה צחוקים, כולנו התלהבנו מהחוויה של הטיסה עם כל החברות... אבל אז נחתנו, וכמו שראיתם חלקכם בסרטון, זה לא היה חוויה כזאת משמחת, לא משמחת, אבל מאוד מאוד חשובה.

כשהייתי בכיתה ז' גיליתי שאני לא יודעת יותר מדי על סבא לי והחלטתי שאני יעשה עליו את עבודת השורשים, רק אז, כשהתחלתי לשאול ולנסות להבין, הצלחתי להבין מה זה באמת שואה, וגם אז.. כמה שחשבתי שאני כל כך מבינה... לא הבנתי כלום!



(כריכת העבודת שורשים... עברו איזה 5 שנים...)

במהלך העבודה הייתי צריכ לחקור קצת את סבא שלי ולספר על המשפחה והעבר, במקום להסביר לכם על משה שהיה בכיתה ז' וסביר להניח שגם אני לא זוכרת, אני פשוט ימחיש בתמונות..



(סבא ואחי הבכור)



(תמונת ילדות של אמא שלי ואחותה)




(המכתב שקיבלתי ממנו, בעקבות העבודה)




(אני, בפרק שהייתי צריכה לעשות על עצמי)



היום הסתכלתי על העבודה אחרי שלא ראיתי אותה שנים, ראיתי אם אולי שכחתי משהו, אם אולי הייתי צריכה להמקד בנקודות אחרות, והצלחתי להסיק רק דבר אחד, מעולם לא ראיתי את סבא מחייך, מאז שאני זוכרת את עצמי סבא היה אדם עצוב... הוא איבד את כל משפחתו ואת אשתו, זה הרי מובן מאליו שהוא לא יחייך, דיפדפתי לי בין התמונות, ותמונה אחת תפסה את עיני-


ברור לי שכאן עוד היה קיים האושר, וברור לי שהיום הוא נעלם, בשנה האחרונה ובכלל מאז שחזרתי לארץ, מלווה אותי הרגשת הצפירה ביום השואה, עד היום הייתי מקדישה את זמני כדי לחשוב על סבתא שמעולם לא הכרתי, והיום... אני יודעת בוודאות שאחשוב על המראות שראיתי, ואדמיין את סבי נלחם, ואזכור את סבא יצחק שלנו, שהיה איתנו לאורך המסע וסיפר לנו את סיפורו... ביום השואה הזה, אני בטוחה שההרגשה תהיה שונה לחלוטין, כי השנה אני סוחבת על גבי, לא רק את סיפורה של סבתי, אלה את מציאותם הקשה של שישה מליון, ואני עדיין יכולה להגיד את זה במספרים אבל לא מצליחה להבין את גודל המספר, שישה מליון...



(קטע שנכתב בפולין)

עצוב בפולין, אני לא חושבת שזה קשור בדרך כלשהיא לעובדה המצמררת שהתחוללה כאן שואה, זו פשוט ארץ עצובה, עצוב כמה שהיא יפה, עצוב כמה שהיא מבורכת, עצוב כמה שהיא פורחת... עצוב כמה שהיא מיושבת... ועוד יותר עצוב, שכשנכנסנו ל"מוזיאון" אושוויץ נאלצנו לשלם בכניסה.
ארץ ישראל ברובה, יבשה, הצהוב שמעתר את ההרים שלנו, היובש והצמיאה ותפילה לקצת מים... בישראל יש חיים, יש חיילים גאים, מדינה גאה, עצמאות.. שמחת חיים ברחובות, זה היה לי חסר השבוע באווירה, היה לי חסר אך בו זמנית קוויתי שכך המצב ישאר, פולין, היא ארץ עצובה, בשבילי, באותו שבוע ספציפי- בגלל שהייתה שם שואה!

הייתי רוצה לחזור רק לרגע, רק עוד שניה אחת לבכות סביב קבר אחים, ועוד פעם אחת להסתכל על מצבות האבנים החדות בטרבלינקה, עוד חיבוק אחרון עם איש המשלחת, עוד שיר אחד במעגל מלווה בדמעות וזעקות של חברות, עוד פעם אחת לצחוק באוטובוס ופעם אחת לבכות ביער הילדים, עוד פעם אחת לאכול אוכל מזויעה ולהיזכר שאנחנו בארץ מזוויעה וזאת הסיבה, הייתי רוצה עוד פעם אחת להתבונן מקרוב, כדי שאוכל לספר יותר טוב, איך זה מרגיש, איך זה קורה... איך זה קרה?

שאיבדנו שישה מליון יהודים, שעברנו שואה...




















אני יודעת שעכשיו אני יעריך את סבא שלי הרבה יותר, אני יודעת ומבינה בצורה הרבה הרבה יותר ברורה מה הוא עבר!
למרות שאני חושבת שבחיים בחיים בחיים אני לא באמת יצליח להבין, הבנתי קצת... וזה מספיק!

כל מי שאולי יקרא את הבלוג ויש לו התלבטות אם לצאת לפולין, באמת זאת החוויה הכי משמעותית שעברתי בחיי, לימדה אותי כל כך כל כך הרבה על החיים שלנו עכשיו ועל האמונה בבני אדם,
זאת מציאות קשה מה שפגשתי, זאת מציאות שכמה ששמעתי שהיא קיימת לא הבנתי מעולם עד כמה, היא קיימת, והיא עדיין פה!

שיהיה לכולנו יום שואה משמעותי ביום חמישי הזה, מאחלת לכם שתעמדו בצפירה ותצליחו לחשוב על הדברים החשובים באמת, תכניסו לפורפורציות הכל, ותזכרו תמיד את אותם שישה מליון שנרצחו על ידי חיות אדם, אנשים בלי לב.!

עריכה 18:42 17.4
איזה כייף חברים ! אני מניחה שלא כולכם קראתם הכל ויש כאלו שגם רק הסתכלו בתמונות, וזה בסדר... זה אחד הפוסטים היותר חופרים שהיו לי כד כה! אני רק מקווה שהסתכלתם רובכם בסרטון...!

אין על הסבא שלי בעולם!!!!! ג אם הוא לא מראה שמחה אני יודעת שהוא שמח שבעוד 3 שנים הוא מגיע לגיל 90! והוא בחיים והוא הקים משפחה טובה :) אז מבחינתי הוא את שלו עשה וממשיך לעשות...