אני משוחרר כבר כמעט חודש, המדים עוד היו תלויים על המתקן כביסה, הדיסקית עוד מטיילת ברחבי הבית משולחן לשולחן והנעליים עדיין עומדות במקום שלהן. אני חושב שעד שכל זה לא חזר לארון וקופל יפה יפה לא באמת הבנתי שזה נגמר, זה לא חופש זה פשוט הסתיים והכל יכול לחזור לארון לצבור אבק.את הנעליים הגבוהות החליפו נעליים עם ברזלים ממוגנות היטב, את המדים החליפו מדים אחרים נגד דליקה שקצת מזכירים מדים של כלא ואת הדיסיקת טוב לדיסקית אין באמת שימוש.

העבודה החדשה שלי מאתגרת בכל רמה אפשרית בחיים שלי. כל דבר בשבועיים האלה היה חדש ומוזר ואולי בעיקר מפחיד.התחלתי לעבוד באסדת קידוח מול חופי אשקלון, אני חושב שבשבועיים האלה הצלחתי להעריך עוד קצת את הטבע הזה שסובב אותנו. להתעורר מול הים ולראות זריחה בשלל צבעים אדומים,כחולים וסגולים עם מעט בריזה קרירה מהים זאת תחושה שכבר הרבה זמן לא חוויתי. בכלל ההתרגשות הזאת מדברים כל כך קטנים ושגרתיים בחיים שלנו, הרי מי מתרגש מזה שהשמש חזרה לשמיים להפך אנשים רק מתבאסים שהם צריכים לקום ולהתחיל יום חדש. זריחות ושקיעות, מים צלולים עם שלל גווני כחול ולהקות דגים ענקיות, הפלגה בפעם הראשונה בחיים שלי, אנשים מכל קצוות העולם עם מבטאים שונים ומוזרים ובעיקר להתרגל לדבר אנגלית שוטפת בזמן הזה.בכלל היה לי כל כך הרבה דברים לכתוב על העבודה הזאת אבל אולי אחרי שהייתי שבועיים תקוע בלב ים וסיפרתי בטלפון לכל אחד ואחד מהחברים שלי במשך כל יום את כל הדברים האלה כבר דיי נמאס לי לדבר על זה.

אני חושב שאני מרגיש במרוץ נגד הזמן לכתוב, רק כי לא כתבתי הרבה זמן אפילו שהיום זה לא יום שנראה מתאים לכתיבה ואני מרגיש שאני כותב רק לשם הכתיבה ולא לשם הפורקן ובכל זאת הצלחתי להוציא משהו קטן ומספק.חוץ מזה, מי אמר שכל הזמן צריכים להופיע פה טקסטים ארוכים ועוצרי נשימה?