כבר כמה ימים שאני חושב איך יראה הפוסט הזה, שמח או עצוב או בכלל סיכום כזה לדרך הישנה שהסתיימה. אבל אני לא בטוח מה הדרך הכי טובה לסכם את כל מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות ואולי בכלל אין דרך ספציפית לחתום אותה.
אני חושב שהשנה וחצי האחרונות היו תקופת מפנה בחיים שלי, סוג של סיום תקופת ההתבגרות וקטיפה של כל מה שעברתי לפני. בין אם זה המעבר לגור לבד, התחלה של העבודה הראשונה שלי או התמודדות עם תקציב דיי דוחק ואנשים, בעיקר האנשים שאיתם הייתי צריך להתמודד השנה.אין לי ספק שזה הספק דיי גדול למסיים שירות חובה טרי, כמעט כל החברים שלי עברו דרך קצרה ומפותלת מעט מאוד לעומתי ועדיין עם כל הקושי שבדבר צלחתי אותה והמשכתי להתפתח עוד.איכשהו תמיד כשאני חושב שאני מגיע לשיא היכולת שלי אני מגלה שעקומת השיפור תמיד יכולה לעלות עוד למעלה, למקומות חדשים שבכלל לא היה לי ספק שאוכל להגיע אליהם ואפילו להיות בהם טוב.והשיפור לא מגיע רק ביכולות שלי אלא גם בתור בנאדם, היכולות שלי אומנם מהוות חלק מאוד גדול בתהליך הזה אבל ההתמודדות הרגשית והחברתית היא לא פחות גדולה ומשמעותית. אני חושב שהשנה הצלחתי לפרוץ כל חסם שהיה קיים בי, בין אם זה להתמודד עם אנשים שונים ומגוונים ובין אם זה להבין עוד ועוד דברים על עצמי ועל האישיות שלי.אני מסתכל על הפוסט שכתבתי רגע לפני הדרך הזאת שאני מסיים ואני באמת שונה. חזק וחסין, מבין שהעולם לא מושלם אם כי הוא מלא באנשים טובים שרק מחכים שאראה אותם ואולי בעיקר בטוח בעצמי הרבה יותר. אני חושב שבכל שנה שעוברת אני מודע יותר ויותר ליתרונות שלי כמו גם לחסרונות.
עדיין קשה לי לראות לאן הפוסט הזה הולך, הכתיבה שלי קצת מבולגנת ומלוכלכת ואני לא בטוח בכלל שזה מה שייחלתי לו. איפה הפוסט הגרנדיוזי שיגנוב את כל ההצגה מכל אחד ואחד הפוסטים שפורסמו פה השנה? הרי הוא מסכם הכל וככזה הוא צריך להתעלות עליהם. אבל רק אולי.
אני חושב שאחד הדברים היותר טובים שקרו לי לאחרונה זה שמצאתי את אבירם. כן אבירם. אני ידוע שאני לא משתמש בשמות פה כמעט אף פעם אבל הפעם זה מרגיש מיוחד, זה מרגיש לי טוב להגיד את השם שלו בלב שלם ולהגיד שהוא שלי ואני אוהב אותו.הוא יודע שיש לי בלוג שאני כותב בו ואני גם יודע שהוא מאוד רוצה לקרוא כאן. בדרך כלל הייתי אומר כן אבל החלטתי שהפעם זה לא.זה לא כי אני רוצה להשאיר את הפינה הקטנה הזאת שלי ורק שלי. אולי כי יתחשק לי בשלב מסויים לצעוק דיי או להוציא תסכולים ורגשות או בכלל כי זה שלי ואני לא מוכן לחשוף את כל ההגנות שלי. אז זה לא וכך זה ישאר אולי יום יבוא והוא יראה חלק ממה שנכתב פה.
אבל עם כל הזוגיות הטובה הזאת שהגיע אלי ובאמת מרגישה כאילו היא הולכת להישאר פה לעוד הרבה זמן גיליתי פחד עמוק אצלי. פחד וחרדה.לא משנה שאני גר במרכז המדינה, מסביבי מצעדי גאווה, הומואים בכל מקום וההבנה והקבלה של העניין היא שיגרה שטבועה במקום. איכשהו עדיין אני מרגיש שזה לא שם. בוקר אחד אבירם ליווה אותי לאוטובוס ונתן לי נשיקה על המצח, חיבק חיבוק נעים ונתן לי לעלות לאוטובוס. מזווית העין תוך כדי נשיקה נתפסו בי מבטים לא נעימים במיוחד ואפילו מישהו הצביע.אני לא בטוח למה פתאום הרגשתי כאילו פגע בי כדור או ידיים גדולות חנקו אותי אבל במשך כל הנסיעה באוטובוס הרגשתי ממש רע. פשוט מועקה שלא באמת אפשר להסביר אותה.קשה לי עם זה, קשה לי שאני לא יכול לחבק את בן הזוג שלי ברחוב ופשוט להתנהג כרגיל. למה זה חייב להיות מלווה במבטים נועצי עיניים או אצבע מאשימה.ועדיין קיים בי פחד. פחד שיעשו לי משהו כי זה מי שאני, פחד כי בגלל שאני כזה זה יבוא לרעתי במקומות עבודה או כל מקום אחר.אני חושב שמאז שעברתי למרכז הורדתי מעט את ההגנות שבניתי על עצמי, אולי כי פה זה נחשב מקובל ופה זה נורא טבעי לראות זוג חד מיני הולך יחד ברחוב אבל עדיין אפילו פה במקום שבו מותר כמעט הכל זה עדיין מתקבל בצורה מעט שונה וחריגה.
בכלל אני חושב שהזוגיות הזאת עדיין מרגישה לי מוזרה ואני גם מבין למה, כל כך הרבה זמן שהייתי לבד. חייתי לבד במשך שנה וחצי. שנה וחצי שאני מגיע לדירה ריקה וקם בבוקר אליה.פתאום יש לי מבשרת שיניים נוספת על הכיור, בגדים עם ריח אחר בארון ומישהו במיטה והוא גם ישן קרוב ומחבק והוא גם אומר לי בוקר טוב ומנשק.כשאני מתעורר בלילה מחלום רע הוא מתעורר איתי ואומר לי שהכל בסדר ושזה סתם חלום שלא כמו פעם שהייתי פשוט יושב מתחת לפוך עם אור דולק ומחכה שיעבור.
קשה לי לסיים תקופה כל כך טובה, כל כך הרבה אנשים טובים שאני כבר לא אראה על בסיס יום יומי אבל הם תמיד יהיו איתי בלב, אני יכול להגיד שמכל אחד מהם לקחתי לפחות דבר אחד והוא ישאר איתי לנצח.ובכלל כל כך הרבה דברים שרציתי לכתוב ופתאום נשמטו לי מהכתיבה. אני מוצא את עצמי מעתיק את הפוסט לישראבלוג וממשיך לכתוב בוורד עוד דברים, מעתיק שוב וחוזר חלילה. אני חשוב שאם זה ימשך זה פשוט לא יגמר.כי תקופה כזאת באמת שאי אפשר לשכוח.
אני מקווה שאת התקופה הבאה אני אסיים בדיוק כמו עכשיו, מלא חוויות חדשות ואנשים טובים בלב.